נאום יום הזכרון של מנהלת בית הספר נורית גביש


הסופר דויד גרוסמן ספד לבנו, סמ"ר אוּרי גרוסמן ז"ל, שנפל במלחמת לבנון השנייה וְכַּתַב את המילים המצמררות...

"קַצַר וְחַטוּף וְשוֹבֵר אֵת הַלֵב, לַחְשוֹב שֵהוּא תֵכֵף יִדְעַךְ.

מַבַּטוֹ רַק נִפְקַח, אַךְ הִתְחִיל לְלַבְלֵב - רַק נִיתַן לִי וְתֵכֵף נִלְקַח.

וְאַת וְאַנִי הַיוֹדְעִים, ונוֹרַא הַדַבַר שֶרַק הוּא לֹא - עַד כַּמַה קְצַרִים הַחַיִים, הַחַיִים הַקְצַרִים שֵנִיתְנוּ לוֹ.

נַדִיב וְנִסְעַר וּמַכְאִיב. קַצַר פֹּה כֹּל כַּך הַאַבִיב".

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הוא יום שבו כולנו- תלמדים ובוגרים, עובדים ומורים משפחות שכולות ואורחים הופכים למקשה אחת, גוף אחד. גוף שֵאחד מאיבריו נִכְּרַת באכזריות, והותיר אחריו לַנֵצַח - פצע פתוח ולב מדמם.

ואנו ניצבים כאן היום יחד, קהילה מלוכדת של משפחת המקיף בגילה. המון אדם, צפוף, חבוק, שְלוּב זרועות, שֵחולק בדממה אַפוּפַת צער את דִמְעוֹתַיו .

שהרי, ביום הזיכרון הזה, כבכל יום זיכרון, נפתחים הסכרים מעל דמעותינו. צפירה חד משמעית זועקת בקול שבר בלתי מתפשר את שאנחנו מנסים בכל יום מֵחַדַש לעכל, להבין, להסתיר. היא זועקת בְּכְאֵב, דורשת שֵלֵזְמַן קַצוּב, דחוס כמעט, נִיתֶן דְרוֹר לַיַגוֹן. שלא נפחד, כִּי בַּיוֹם הזה לא צריך לפחד. לא צריך להתעלם. צריך לזכור. וְזִיכְרוֹן הנופלים, כמו כל דבר שיסודו אמת – הוא קשה.

מתגעגעים לאלי שחר תלמיד כיתה יב2 בוגר המחזור הראשון והחלל הראשון של בית הספר שהשנה היה צריך לציין 49 שנים .

כולנו זוכרים את רותם שרביט הילד שחיבק את אחיותיו נַשַק להוריו הלך ולא שב. רותם המפקד שקרא 'אחרי' ורץ לפני פַּקוּדַיו בעת פתיחת ציר ונהרג ממטען שהטמינו מחבלים.

להיות המשפחה של אביעד מזרחי בנה של מאשה ואח לשולי הדס שרון ולחן זה לחיות את העבר, לחיות את הזכרון לא לשכוח שום פרט לזכור את המראה, הריח, תנועות הגוף המבט בעיניים, להרגיש מתוך הזכרון את החיבוק המדהים, לשמוע את הקול ולפחד-כן לפחד מהשיכחה.