נאום יום הזכרון של מנהלת בית הספר נורית גביש

April 20, 2018

 

 

 

הסופר דויד גרוסמן ספד לבנו, סמ"ר אוּרי גרוסמן ז"ל, שנפל במלחמת לבנון השנייה וְכַּתַב את המילים המצמררות...

"קַצַר וְחַטוּף וְשוֹבֵר אֵת הַלֵב, לַחְשוֹב שֵהוּא תֵכֵף יִדְעַךְ.

מַבַּטוֹ רַק נִפְקַח, אַךְ הִתְחִיל לְלַבְלֵב - רַק נִיתַן לִי וְתֵכֵף נִלְקַח.

וְאַת וְאַנִי הַיוֹדְעִים, ונוֹרַא הַדַבַר שֶרַק הוּא לֹא -  עַד כַּמַה קְצַרִים הַחַיִים,  הַחַיִים הַקְצַרִים שֵנִיתְנוּ לוֹ.

נַדִיב וְנִסְעַר וּמַכְאִיב.  קַצַר פֹּה כֹּל כַּך  הַאַבִיב".

 

 

 

 

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הוא יום שבו כולנו- תלמדים ובוגרים, עובדים ומורים משפחות שכולות ואורחים הופכים למקשה אחת, גוף אחד. גוף שֵאחד מאיבריו נִכְּרַת באכזריות, והותיר אחריו לַנֵצַח - פצע פתוח ולב מדמם.   

ואנו ניצבים כאן היום יחד, קהילה מלוכדת של משפחת המקיף בגילה. המון אדם, צפוף, חבוק, שְלוּב זרועות, שֵחולק בדממה אַפוּפַת צער את דִמְעוֹתַיו .

שהרי, ביום הזיכרון הזה, כבכל יום זיכרון, נפתחים הסכרים מעל דמעותינו. צפירה חד משמעית זועקת בקול שבר בלתי מתפשר את שאנחנו מנסים בכל יום מֵחַדַש לעכל, להבין, להסתיר. היא זועקת בְּכְאֵב, דורשת שֵלֵזְמַן קַצוּב, דחוס כמעט, נִיתֶן דְרוֹר לַיַגוֹן. שלא נפחד, כִּי בַּיוֹם הזה לא צריך לפחד. לא צריך להתעלם. צריך לזכור. וְזִיכְרוֹן הנופלים, כמו כל דבר שיסודו אמת – הוא קשה.

 

מתגעגעים לאלי שחר תלמיד כיתה יב2 בוגר המחזור הראשון והחלל הראשון של בית הספר שהשנה היה צריך לציין  49  שנים .

 

 

כולנו זוכרים את רותם שרביט הילד שחיבק את אחיותיו נַשַק להוריו הלך ולא שב. רותם המפקד שקרא 'אחרי' ורץ לפני פַּקוּדַיו בעת פתיחת ציר ונהרג ממטען שהטמינו מחבלים.

 

 

 

להיות המשפחה של אביעד מזרחי בנה של מאשה ואח לשולי הדס שרון ולחן זה לחיות את העבר, לחיות את הזכרון לא לשכוח שום פרט לזכור את המראה, הריח, תנועות הגוף המבט בעיניים, להרגיש מתוך הזכרון את החיבוק המדהים, לשמוע את הקול ולפחד-כן לפחד מהשיכחה.

 

 

ליאור בן נעים בנם של אריאלה ושאול אח של קרן ואמיר ליאור הילד המדהים שהתרגשו מחדש בכל יום הולדת, לחגוג ,לשמוח, ולשיר אתו ביחד "כן תזכה לשנה הבאה"... בלי לחשוב שיכול להיות אחרת.

 

 

להיות משפחה של משה לוי ידיד מש בפי כולנו   זה ללוות אותו במבט, בדאגה, בתמיכה ובאהבה אינסופית גם כאשר עשה מעשי קונדס והיו רבים כאלה. זה  לדעת שהדמעות שזלגו אז מעינינו יהפכו לדמעות של געגוע אין סופי לדברים המצחיקים שעשיתי בתיכון. שאז משום מה לא הצחיקו והיום רק אזכור שמך מעלה חיוך.

 

 

 

ניר חפצדי שליוו אותו ביום הגיוס בתחושה של גאוה והערצה,  וחיכו לדלת הנפתחת כשבא לחופשה, כדי לקפוץ עליו ולחבק, לחבק, לחבק להרגיש את החדר מתמלא באור ולדעת - הילד שלנו חזר הביתה בשלום.

 

 

להיות המשפחה של לימור בן שוהם זה להרגיש איך ברגע מתחלפת לה שמחת חיים בעצב, בכאב, בתוגה להרגיש געגוע שאין לו מרפא, געגוע שהולך ומתעצם עם הזמן, געגוע של אבא ואימא אח ואחות געגוע למי שהיית, למי שיכולת להיות , געגועים למשפחה שהייתה, געגועים לחלום.

 

 

להיות אימא של מעין לוי לוחם חטיבת הנחל זה להיות מחוברת בעבותות של אהבה, דאגה, נתינה, ושמחה לדעת שלכל בעיה שתתעורר בדרך, ימצא הפתרון זה להיות למשענת לחיות איתו את ההווה ולחלום על העתיד.

 

 

 

להיות המשפחה של סרן טל ברדוגו שנהרג בקרב במוצב מורג זה להסתכל על הדלת ולדעת שהיא תפתח אבל אתה לא תהיה שם, לציין את יום הולדתך בלעדיך, ולהניח פרחים על קברך במקום לציין עוד שנה בלעדיך, ולהנציח את זכרך בטורניר ספורט כי הספורט היה אחת מאהבותיך או להנציח את זכרך במסע לפולין של תלמידי יב כי המסע לפולין שעשית בצבא היה משמעותי עבורך וחיזק את הבנתך אודות משמעות השירות הצבאי שלך ושלנו.

 

 

לעולם לא נדע גם לאן החיים היו מובלים את שרית יחזקאל שהתגברה על כל כך הרבה וזו הייתה רק ההתחלה.

 

מבצע צוק איתן הפך  גם את משפחתו של דור דרעי למשפחה שכולה. דור הילד המדהים והרגיש החבר הטוב היזם. הילד שאפשר היה לסמוך עליו. הילד שהשתתף בתחרויות ובמרוצי שדה אך לא הצליח להגיע לקו הסיום של השירות הצבאי והותיר את משפחתו וחבריו המומים ועצובים עת נקטעו חייו בגיל 19 במהלך מבצע צוק איתן.

 

 

 

להיות משפחה שכולה זה להלך על חבל דק שמפריד בין החיים איתם  לחיים בלעדיהם, בין הקיום הפיזי של המשפחה לאין שלך, אבל ישנו מושג נוסף מורה שכולה.

 

להיות מורה שכולה זה לדעת שהייתי שם בשבילו או בשבילה זה להצטער על מה שיכולתי לעשות ואולי לא עשיתי. זה לחשוב שבכלים שעמדו לרשותי חשבתי שזה הכי טוב. ואולי אולי טעית ואת הנעשה אין להשיב. מורה שכולה זו מורה כואבת ומורה מעורבת שנמצאת שם עבור בוגריה כמו גם עבור המשפחה השכולה. מורה או מנהלת שכולה תעשה כל שביכולתה לשמור על זכרון תלמידיה לחזק את המשפחות ולשמור איתן על קשר כי השיכחה היא הפחד של כולנו.

 

הקשר בין בית הספר  באמצעותכם, ובינינו, כמוהו כמו גשר בינינו לילדנו שאינם, קשר שמשמר את הזכרון, את הרגשת השייכות. זהו קשר מחבק, מלטף, ומעט מנחם, ואנו זקוקים לו תמיד, גם בחלוף השנים. ככל שחולפות השנים, ככל שהזיכרון מתכהה עוד ועוד, הגעגוע רק גובר. כבר אין כעס, אין כאב, אין תרוץ ואין השלמה. רק געגוע טהור. געגוע לנוכחות, געגוע לשלוה געגוע לימים שלפני הכל. יהי זכרם של הנופלים ברוך.

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

  • Facebook - Grey Circle

טלפון - 02-6766502

פקס - 02-6761154

כתובת - ירושלים, ורדינון 12